ריטב"א על עירובין כ״ז

1 אף אנן נמי תנינא. כל הנישא על גב הזב טמא וכל שהזב נישא עליו טהור חוץ מן הראוי למשכב ולמושב והאד׳. פי׳ שלש טומא׳ חמורו׳ יש בזב משונו׳ מטמא שרץ וטמא מת מדרסותיו והסיטו ועליונו של זב. מדרסותיו מטמאין אדם וכלים בין במגע בין במשא והא טעון כבוס בגדי׳ והם בכל דבר הראוי למשכב ומושב שייחד׳ לכך ואפי׳ פשוטי כלי עץ כדברירנא בבבא בתר׳ ועליונו והסיטו הם דברי׳ הנישאים עליו ושני ענייני׳ חלוקי׳ הם. דהא הסיטו נפקא לן מדכתיב וכל אשר יגע בו הזב. איזהו מגעו שהוא ככולו הוי אומר זהו היסטו ואלו עליונו של זב נפקא לו במס׳ נדה בפ׳ בנות כותי׳ מדכתי׳ וכל אשר יהיה תחתיו כלו׳ דבר שהזב עומד תחתיו ושם ביררנו ההפרש שיש בין הסיטו לעליונו דעליונו הוא דבר שכלו נישא ונסמך עליו בין שנישא אותו ממש או׳ אפי׳ שהיה הוא בכף מאזנים ואוכלים ומשקים בכף שנייה דקי״ל שאם כרעו הזב טמא גם זה מדין עליונו כמו שהיה מפ׳ רש״י ז״ל במס׳ נדה ועליונו של זב הוא כגון בגד שהוא פרוץ מקצתו עליו ומקצתו נגרר בארץ או שסומכין מקצתו בני אדם אחרים או שסומכין אותו כלי עליו ומשכחת נמי עליונו של זב על ידי כף מאזנים לפי דעת מקצת רבותי׳ בעלי התוס׳ ז״ל כגון שהזב והטהור בכף מאזנים ומושבות ומשכבות בכף שנייה וכרעו הזב והטהור דמדין היסיטו ליכא כיון שאין הזב לבדו מכריע כי אם בסיוע הטהור: ודעת רבותינו בעלי התוספת ז״ל ג״כ דעליונו של זב ליתיה אלא בדבר הראוי למשכב ומושב דלהכי אפקיה רחמנא בלשון כל אשר יהי׳ תחתי׳ למדרשיה נמי כפשטיה שראוי להיות תחתיו דזב אבל היסיטו של זב הוא בכל דבר הראוי לטמ׳ במגע כדאמרינן התם כל שבא לכלל מגע בא לכלל היסיט: ויש דבר שמטמא בהיסט ולא במגע כגון כלי חרס המוקפין צמיד פתיל דאמרינן התם וניחוש שמא תסיטם אשתו נדה וכדאי׳ בהדיא במשניות: ועליונו של זב אינו מטמא אדם וכלים אלא אוכלין ומשקין בלבד כדאמרינן התם בהדיא בפרק בנות כותיי׳ נתקו הכתוב מטומאה חמורה לטומאה קלה וה״ה ודאי להיסטו של זב שאינו אלא ראשון לטומאה ואינו חוזר ומטמא אלא אוכלין ומשקין שאין אדם וכלים מקבלים טומאה אלא מאב הטומאה ואינו חשוב אב הטומאה בזב אלא הוא ומשקיו ומדרסותיו בלבד. נמצא מדרס חמור משניהם לעניין שהוא ראוי לטמא אדם וכלים מה שאין כן בהיסטו ועליונו: והיסטו חמור משניהם שהוא נוהג בכל דבר. ומדרסותיו ועליונו אינו אלא בדבר הראוי למשכב ומושב ועליונו הוא הקל שבכולם שאינו אלא ראשון לטומאה לטמא אוכלין ומשקין ואינו נוהג אלא בדבר הראוי למשכב ומושב. ועוד יש בזב דין רביעי משונה והיינו אבן מושמה זב והיא נוהגת בעליונו של זב ובהסיטו ובמדרסותיו וכדפרישנא במס׳ נדה כי אם יש משכבות תחת אבן מושמה כבדה עד מאד והזב י״ל האבן אע״פ שאינו מכביד על המשבצות הרי הם טמאים מדרס וכן אם נושא אבן כבדה עליו ויש על אותו אבן קלים שאינם מוסיפי׳ שום כובד מטמאין מדין היסט. וה״ה כשהבגד נמשכת עליו בכח אחרים על אבן מושמה יהא טמא מדין עליונו של זב והטומאות האלו שוות בנדה כזבה כמו בזב. יעוד יש באלו טומאת מרכב שהוא מטמא ברכיבתו והוא מטמא אח״כ אדם וכלים בין במגע בין במשא אלא שבמשא טעון כיבוס בגדים ובמגעו אין כיבוס בגדים אלא טומאת ערב כדאיתא במסכת כלים בהדיא. מעתה הא דאמרינן כל הנישא ע״ג הזב אין לפרשה מדין עליונו של זב כדפרש״י ז״ל דהא כללא כלי המט׳ על גבי הזב ואלו עליונו של זב אינו בכל דבר אלא בראוי למשכב ומושב כפי השטה שכתבנו ויש לפרשה בהסיטו של זב שהוא נוהג בכל דבר כמו שאמרנו. אבל רש״י ז״ל שמפרש אותה בעליונה של זב נראה שהוא סובר שאף עליונו של זב נוהג בכל דבר ואינו נראה נכון. גם הלשון הנישא על גבי הזב לא משמע אלא הסיטו ואף על גב שלא שנינו כל הניסט ע״ג הזב אין בכך כלום כי טומאת היסט טומא׳ משא הוא אלא שהיסטו של זב משונה שהוא טמא נושא טהור וכל שאר טומאת משא דעלמא הוא כטהור נושא טמא וזו היא שאמרו בכל מקום דהיסטו של זב אין לו חבר בכל התורה כולה ולפי׳ ייחדו שם היסיטו אבל פעמים שאפי׳ משא דעלמא נקרא בלשון היסט כדאי׳ בפר׳ רבי עקיבא וכן פעמים שהסיטו של זב נקרא משא כגון זה. וכל שהזב נישא עליו טהור חוץ ממשכב ומושב והאדם פי׳ כי אדם הנושאו טמא וטעון כיבוס בגדים שהיא לבוש וגם מטמא כלים דעלמא בחיבורין אבל שלא בחיבורין אינו מטמ׳ אלא אוכלין ומשקין והא דאמרי׳ דכל שהזב ניש׳ עליו טהור פי׳ טהור לגמרי ואפי׳ מטומא׳ קלה כשלא נגע בו והכיי אית׳ בהדיא בת״כ וכל אשר ישב עליו במיוחד לשכיבה או לישיבה ולא שאינו מיוחד לשכיב׳ ולישיב׳. יכול לא יהא מטמא טומא׳ חמור׳ אבל יטמא טומא׳ קלה ת״ל משכב ומאי דקשיא על הא בפ׳ דם נדה כבר בררנוהו שם בס״ד:

2 ותו ליכא והאיכא מרכב. ופרכי׳ האי מרכב ה״ד אי דיתיב עליה היינו מושב: גר״ח ז״ל וליטעמיך באורייתא נמי אי לא כתיב מרכב וכתיב מושב. פי׳ והם חלוקי׳ בטומאת׳ דמישב הנוגעו טעון כבוס בגדי׳ מה שאין כן במרכב. אלמא תרי מילי הא. אנא מרכב גבא דאוכפתא דבהדי דרכיב אחית ידיה עליה וכדתניא האוכף טמ׳ מושב והתפוס שלו טמא מרכב ופר״ח ז״ל כי אוכף ותפוס כלי אחד הוא העשוי לרכיבה והמקום שיושבין בו ברכיבה הוא האוכף והוא מטמא טומאת מושב שהנוגעו טעון כיבוס בגדים והתפוס שלו הם הצדדין שלו מלפניו ומאחריו הנקראים ארצון שהאדם תופס בהן כשרוכב והיינו דאמרי׳ הכא מרכב גבא דאוכפתא דבהדי דרכיב מחי׳ ידיה עלי׳ והצדדין האלו יש בהן דין מרכב שהנוגעו אחר שרכב עליו הזב אינו טעון כבוס בגדים וכן פירש״י ז״ל בפי׳ החומש. ובתוספו׳ הקשו על זה היאך אפשר שיהא כלי אחד ויהיו לו שני דינים לטמא אחרים לכך פי׳ כי אוכף ותפוס ב׳ כלים הם ואוכף הוא הבאש״ט בלעז שאין דרך לרכוב בו אלא בלא פסוק רגלים וזה יש בו דין מושב ואפי׳ רוכבין בו לפעמים בפיסוק רגלים דמיוחד לרכיבה בעי׳ כדאי׳ בתוספתא בהדי׳ מרכב המיוחד. ומרכב הוא אותו שרוכבין בו בפסוק רגלי׳ כגון אותו ישאנו קורין בלעז סיליי״א וזה כלו מטמא כדין מרכב: ואפי׳ המקום שרוכבין בו ומשמע שחלקו בין אוכף של נאקה לאוכף של חמור דתנן אבל אוכף של נאקה מטמא כלו׳ משא מרכב: וי״ל הטעם דאוכף של חמור מטמא מושב מפני שאינו מיוחד לרכיבה וכן פי׳ רבי׳ שמשון ז״ל ובספרא אמר שפיטן של סוס טמא מרכב מפני שיושבין עליו: וכן הגרסא בפי׳ הראב״ד ז״ל ופי׳ הוא ז״ל מפני שיושבין עליו עראי כאדם שצף על המים כלומר שאין ישיבתו ישיבה גמורה מלשון אוקפי היינו ניצף הברזל נקפא ברזלא: אבל בתוספתא מצי׳ שגורס שפטין של סוס טמא מושב שעומדין עליו בסמפון וכן מוכיח במשנה דהכי תנן ואלו טמאין משום מרכב הזרת האשקלונית ומדינ׳ הנרית והעביט של גמל וטפיטן של סוס: ר׳ יוסי אומר טפיטן של סוס טמא מושב מפני שעומדין עליו בקומפין ובודאי שזו היא שאמר בת״כ אלא כי לשם שנו אותם סתם לדברי ר׳ יוסי ונראה כי טפיטן של סוס אינו השיליי״א ממש אלא כלי אחר כמין באש״ט שנותנין על הסוס שרוצין לרכב עליו דרך ישיבה למי שהוא זקן או חולה: ובערוך ובפרש״י ז״ל כי טפטן של סוס יושבין עליה בני אדם ועושין אותו לסוס ברדלא: ומפ׳ קונפין שהוא כעין ששוחקין בו לפני המלכים ובודאי בלישנא דתנן ואטפוס דייק טפי כפי׳ הראשון שהאוכף והטפוס כלי אחד הם וגזרת הכתוב הוא כי הזב כשרוכב על המרכב יטמא מקו׳ מושבו לטמא אדם הנוגע בו לכיבוס בגדים ויש טמא הצדדין טומאה יותר קלה שלא יהא הנוגע בו טעון כיבוס בגדים. ואע״פ שהטומאה יורדת לשניהם ביחד על רכיבתו. והא דאמרי׳ בפסחים שהרי בזב קראו מרכב ובאשה קראו מושב היינו דבזב כתיב וכל המרכב אשר ירכב עליו הזב יטמא והכוונה על הארצון שאמרנו ובאשה כתיב אשר היא יושבת עליו ולא אמר רוכבת עליו ואע״פ שהכוונה על הארצון. ולישנא דקרא דנקט ירכב עליו ויושבת עליו ואע״פ שאין רכיבת האיש ולא ישיבת אשה על הארצון י״ל שאמר כן מפני שהרכיבה היא בסמוך של ארצון שתופס כי האדם כשעולה ויורד מן המרכב עם בעוד שהוא רכוב עליו. אבל לפי׳ השני יבאו הכתובים כפשוטן כי אפי׳ מקום המושב שאדם יושב עליו או רוכב עליו קרוי מרכב ויש לו דין מרכב וקראו הכתוב באשה לשון מושב דכתיב אשר הוא יושבת עליו לשון כבוד כדאיתא התם בשמעתא קמייתא דפסחים ואתי שפיר מה שאמרו בת״כ ואם על המשכב זה משכב אשר היא יושבת זה מושב בנוגעו בו איזהו דבר שחלוק בין מגעו למשאו הוי אומר זה מרכב ופי׳ זה מושב ר״ל זה מושב שבמרכב דלא בעי למימר מושב דעלמא דא״כ הכא אשכחן דבאש׳ קראו מושב אלא ודאי מושב זה היינו מרכב ולמדנו שאפי׳ מושב שבמרכב דין מרכב יש לו ולאידך פי׳ יש לפ׳ דתנ׳ נמי לישנא מעליא נקט וה״ק אשר היא יושבת עליו זה מושב של אשה שכיוצא בו הוא מרכב באיש והיינו הארצון ואע״פ כן הפי׳ השני הוא יותר מחוור ונכון כי כל הכלי דין א׳ יש לו. ובתורת כהנים תניא בהדיא בפרשה זה תהיה אשר ירכב עליו הזב יטמא יכול אפי׳ רכב על המשכב ת״ל מרכב לא משכב ולא מושב יכול הוציא את אילו ולא הוציא את האוכף ת״ל מרכב מרכב מיוחד משמע דאוכף שהוא ממעט כלי שלם הוא לעצמו דומיא דמשכב ומושב והא דקתני בתוספת׳ האוכף טמא מושב ותפוס שלו טמא מושב דמשמע דאוכף ותפוס חד כלי הוא נראה שכך הוא הפירוש כי פעמים שהאוכף והתפוס שלו הרי הם מחוברין ביחד ועושין כלי אחד ואז הוא מיוחד לישיבה שיוכלו לשבת עליו בלא פיסוק רגלי׳ ובאותה שטה כל הכלי טמא מושב. ופעמים שנוטלין ממנו אותו מקום מושב כשרוצין לרכוב בפסוק רגלים ונשאר התפוס לבדו והוא מיוחד לשכיבה ואז יש לתפוס דין מרכב וזהו שאמר והתפוס שלו טמא מרכב כלומר כשעומד לבדו ואוכף של נאקא אמר עליו שהוא טמא מרכב לעולם מפני שלעול׳ הוא מיוחד לרכיבה כי הוא מפיל רוכבו אחור אם אינו תופס בו יפה דרך רכיבה בפסוק רגלים וכדאמרי׳ התם משום דבעותא אורחיה הוא ברכיבה בפסוק רגלים ואפי׳ לנשים כדכתיב ותרכבנה על הגמלים:

3 והא דגרסי הכא ברוב הספרים דתנן האוכף טמא מושב כו׳ טעותא הוא שאינה משנה אלא תוספתא והכין איתא בתוספתא האוכף טמא מושב והתפוס שלו טמא מרכב. ושאר כל התפיסות שבצדדין אם היו רחבות טפח טמאות פירוש שאין התפוס מטמ׳ מרכב אלא אותו שהוא מלפני הרוכב או מאחוריו אבל אותן עצים שעושין לפעמים מן הצדדין באוכף אם אינם רחבים טפח טהורו׳ אפי׳ ממרכב וכן שנינו תפוס של חמור שהוא יושב עליה טהורה ופי׳ רבי שמשון ז״ל כי הטעם מפני שאינה רחבה טפח. וכבר הארכנו בזה הרבה בכאן ונחזור לשמועתינו:

4 והאיכא כמהין ופטריו׳ פי׳ שאע״פ שנאכלין כמות שהן אינו ראויין לעירוב שהרי אין אדם סומך עליהם לא מחמת סעודה ולא מחמת לפתן ולא חשיבי אוכלא לבני אינשי ומאן דאכיל ליה בתורת ליפתן בטלה דעתו אצל כל אדם. מאן דמתני לה אמעשר כ״ש אעירב. ק״ל מאי כ״ש דהא איכא כמה מילי שניקחין בכסף מעשר ואין מערבין בהן חטין ושעורין ותבלין וכל דבר שהוא נאכל כמות שהוא חי וי״ל דכל שהגריעות שבו הוא מפני שלא נגמר בישולו או שהוא מחוסר הכשר אכילה אבל מ״מ אוכל הוא או פרי דין הוא שיה׳ ניקח בכסף מעשר. ואע״פ שאין מערבין בו דלגבי עירוב בעינן מידי דחזי לאכילה בשעה שקונה עירוב כי א״א לתקנו בשב׳ ולגבי כסף מעשר הרי יכול לתקנו ולאכלו. אבל כל שהגריעות שלו מחמת שאינו חשוב אוכל גמור ולא פרי גמור אבל מ״מ נאכל הוא כמות שהוא חי אם אתה אומר שהוא ניקח בכסף מעשר מפני שאתה חושבו פרי או אוכל כ״ש שראוי לחשבו אוכל לעניין עירוב דרבנן:

5 אמר רב יוסף לא נצרכ׳ אלא שנתן לתוכן שמן. פרש״י ז״ל דהא דר׳ יצחק דמתני לה אמעש׳ מיירי כשנתן לתוכן שמן. וק״ל מאי לא נצרכה דהא קושיין לא הוה משום דלא צריכא ולפום קושיין הוה ליה למימר אמר רב יוסף הב״ע כשנתן לתוכן שמן. וי״ל דרב יוסף ארכבי׳ לפירוקי׳ בתרי רכשי ושמעינן אגב אורחיה דאע״ג דהא דר׳ יצחק מיירי כשנתן לתוכן שמן דצריכותא יש בו שלא נוכל לומר דאי בהכי מיירי פשיט ואביי לא הבין מאי צריכותא דאית בה ופריך דא״כ תיפוק ליה משום שמן דאית ביה. ופרקי׳ לא צריכא שנתן דמי מים ומלח בהבלעה פי׳ כי במחייו של זה נבלע גם דמי המי׳ והמלח שבו והא קמ״ל דאגב שמן שהוא פרי יכול ליקח בכסף מעשר המים והמלח שבו ואפי׳ בשוה פרוטה דאלו פחות משוה פרוטה פשי׳ דלא חשיב מידי ולאו כסף הוא. וא״ת כיון דפריש תלמוד׳ דמאן דאתני לה אעירוב מיירי כשנתן לתוכן שמן דהא בההוא גוונא דמתני לה מר אמעשר מתני לה אידך אעירוב וכיון שכן תיקשי לן לענין עירוב תיפוק לי משום שמן דאית ביה דלגבי עירוב לא שייך טעמא דהבלעה דהכא לאו אדמים קפדינן אלא אגופיה דאוכל שיהא ראוי לסעודה וי״ל דהכא נמי מיירי כשאין בשמן שיעור ראוי לעירוב בפני עצמו שאין בו רביעית וגם אין בו כדי ללפות בו שתי סעודות אלא בתערובת המים והמלח וקמ״ל דאגב השמן חשוב הכל אוכל להשלים לשיעור שתי סעודות כן פי׳ בתוס׳ וכן מוכיח מירוש׳ בפירו׳. אבל מדברי הרי״ף והרמב״ם ז״ל נראה שהם סוברים דלגבי עירוב מיירי אפי׳ בשלא נתן לתוכו שמן כיון שדרך לטבל וללפות בו דהא גבי עירוב לא בעיני׳ מידי דאקרי פרי אלא מידי דאורחא לעשו׳ ממנו סעודה או ללפת בה ואינו מחוור לא לפי שטת התלמודא ולא לפי שטת הירושלמי:

6 ומנא תימרא דהבלעה שרי דחטא בן בג בג אומר ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן ביין ובשכר בבקר מלמד שלוקחין בקר אגב עורו. פי׳ לישנא דאגב לא דייק שפיר וה״פ שלוקחין הבקר עם העור דאע״ג דעור לאו אוכל הוא ניקח בטפלה של בשר וכן על דרך הזה קנקן אגב היין: ופרש״י ז״ל שהעור והגיזות והקנקן יוצאין לחולין גמורין ואינו צריך למוכרן וליקח בדמיהן אוכל והכי משמע ודאי דאיכא לרבויי קרא וגזירת הכתוב הוא שתחול כל קדושת כסף מעשר על הבקר והצאן והיין השכר ויצאו הטפלין שלהם לחולין. ויש אומרים שלא התיר הכתוב בקר אגב עורו וצאן אגב גיזותיו אלא בשלקחם חיים שאז הם טפלין לו: ותדע דבשלמא בעור הוה אפשר לומר דליזרוק אפי׳ שחוט עם הבשר מפני שנשאר בו לפעמים אבל גיזות מאי נטירותא דאית ביה אלא ודאי לא התיר זה הכתוב אלא כשהם חיים כי אז הכל טפיל לבהמה ונראין דברים דלגמרי שבא הכי רחמנא ואפי׳ כשאפשר לו ליקח בשר בלא עור ובלא גזות דלא פליג רחמנא בהא כדי שיקח בריוח שכן דרך בני אדם לעשות כן לצורך ביתם ליקח בעין יפה ביין מלמד שלוקחין יין אגב קנקנו בשכר מלמד שלוקחין תמיד משהחמיץ פי׳ בהבלעת מים שבו ודוקא משהחמיץ דאלו מקמי הכי לא חשיב אלא מיא ופוסל את המקוה כמים ממש וכדתנן בפ״ק דחולין: וכל הני דרשי דעביד בן בג בג נראה קצת מפרש״י ז״ל דמגופיה דבקר ויין ושכר מדרשי דלהא בלחוד איכתיבו פרטי אבל א״א לומר כן דהא איצטריכו כולהו או מקצתיהו לכלל ופרט וכלל או לריבה ומיעט וריבה דלקמן דא״א דבן בג בג פליג דלא עביד כלל ופרט וכלל או ריבה ומיעט וריבה: וכל הפחות צריך לכלל ופרט וכלל שני פרטים בקר ויין או בקר ושכר או צאן ויין או צאן ושכר חד לבעלי חיים וחד לדבר שאין בו רוח חיים דהא לא אתי חד מחבריה כדאיתא בהדיא בפ״ק דקדושין גבי הענקה דצריכי צאן וגורן לפרטי לא אייתר לדרשא אלא יקב ובת״כ עביד הכי כלל ופרט וכלל מבקר ויין ודריש דלא אתי חד מחבריה מפני שזה מאכל וזה משקה וכיון דכן על כרחין הא דדריש בן בג בג אינו מגופן של פרטים דא״כ היכי דריש להו כולהו אלא ודאי מיתורא דביתי״ן דאית בהו דריש הכי כלה כי כתב רחמנא ביתי״ן בכל חד וחד לומר שהלוקח עמהם מה שהיא טפל להם. והשתא דאתית להכי ק״ל אידך תרי פרטי גופייהו למאי איצטריכו דאתין לשום דרשא דלא ידעי׳ לה דהא איכא דכוותה בתלמוד כך פירשו בתוס׳ בשם ר״ת ז״ל. והראב״ד ז״ל פי׳ דכיון דאיצטריכו למיכתב הביתי״ן משום הא דרשא דבן בג בג איצטריכו למיכתב התיבות עצמן דלא איפשר בלאו הכי ע״כ. וכי תימא וליכתוב התיבות בלא ביתי״ן ולייתו להא דרשא דבן בג בג הא ליתא חדא דגופיהו לא אתי שפיר הני דרשי שבאו לדרוש דבר הטפל ועוד בתרי מינייהו נצרכא לכתוב בביתי״ן איכתיבי אידך למי בביתי״ן:

7 אמר רבי יוחנן מאן דמתרגם לבור כו׳. ואיכתב רחמנא ביין ה״א יין אגב קנקן אין משום דהיינו נטירותיה אבל שכר דקיות׳ בעלמא הוא אימא לא. ק״ל דהא אפי׳ לא כתב רחמנא אלא שכר ולא כתב רחמנא בשכר הוה לן למימר דתמד שהחמיץ ניקח בכסף מעשר דהא במסכת יומא ובמסכת שבועות אמרי׳ דשכר דכתב רחמנא היינו תמד דגמרי׳ לה מנזיר דכתיב ביה יין ושכר ומינ׳ נמי ק״ל הא דאמרי׳ בסמוך אי כתב רחמנא שכר הוה אמינא דבילה קעילית דהא מוכח התם דשכר דהכא תמד הוא כדאמרן ולא ילפי׳ ממקדש דכתיב ביה שכר והיינו דבילה קעילית דמידי דתלה במאכל ולמשקה גמרינן ממדי דתלי. ומאכל ומשקה כגון נטר ולא ממקדש דטעמא דידיה ודאי משום הדעת וכדתניא שאם אכל דבש או חלב ונכנס למקדש לעבוד׳ חייב וי״ל דאנן הכי קאמרינן דאי לא כתב רחמנא אלא שכר לחודיה הוה דרשי׳ ליה שיקח תמד בלא הבלעת דמי המים שבו ואע״ג דלא חשיב חמרא מעליא ריבהו הכתוב לענין כסף מעשר אבל שיהא המי׳ בהבלע׳ דמים לא. וא״ת אמאי כולי טעמא משום דקיותא בעלמא דאי מהאי טעמאי אפי׳ שלא בהבלעה נמי י״ל דה״ק בשלמא אגב היין הוא שיהא בהבלעה דהא מנטר ליה ואע״פ שהוא חוץ מגופו הרי הוא כגופו כיון שאין ליין קיום ושימור זולתו אבל תמדים אינו כן כי המים שבו אין משמרין ואין מועילין אותו אדרבה עבדי ליה קיוהא וכל היכא דאית ביה מיא פורתא טפי מעלי. אי נמי דת״ק מכל שכר דקיותא בעלמא לא הוה מרבי׳ לה ליקח המים בהבלעת כי די לנו מה שריבה אותו הכתוב ליקח אותו בלא הבלעת מים כיון דהוי דקיותא. וכן הא דאמרינן דאי כתב רחמנא בשכר ה״א דבילה קעילית ה״פ דמייתורא דבי״ת מרבי׳ דבילה קעילית וא״ת ולמה למנקט דאי כת׳ רחמנא ה״א שכר דבלה קעילית דהא הוה מצי למימר דאפ׳ דרשי׳ בשכר לרבות תמד כדרש׳ דבן בג בג ה״א דדוקא תמד ניקח עם המי׳ בהבלעה כיון שהכל גוף אחד אבל יין אגב קנקנו לא. ועוד ק״ל למה לי לרבויי דבילה קעילית מדרשא דבי״ת תיתי מכלל ופרט וכלל דהא פרי וגדולי קרקע הוא. וי״ל דכל היכא דלא רביה קרא בהדיא לא משמע לאתויי משום דלא חזי שפיר לאכילה כיון שהוא מבלבל הדעת ולאו אורחא למיכלינ׳ ולגלויי אהאי עניינא דדבילה קעילי׳ צריכ׳ רבוייא נקטי׳ הכא אגב אורחא דה״א דביל׳ קעילי׳ לאשמעי׳ דהא נצרכ׳ לרבוייא ולאשמעי׳ דעם כל יריעות׳ חזי טפי לרבויי מתמד ליקח המים בהבלע׳ כיון דמקהו ליה. ומיהו התם בשבועות אי לאו דאשכחן דכתב שכר גבי נזיר דהיינו תמד הוה לן לומר דשכר היינו דבילה קעילית דומיא דמקדש דלא סגי לן בלאו הכי דמנא תיתי לן דשכר היינו תמד הוה לן כלל: ומיהו לבתר דגלי לן שכר דנזיר דמשמע לן דטפי איכא לרבויי תמד בלא הבלעת מים דחזי לשתייה בלא טירוף הדעת ושהוא דרך שמחה מלרבות דבילה קעילית אע״ג דהיא גופי׳ אוכל אבל בתר דאתי בשכר לדרשא אחריתי טפי עדיף לן דבילה קעילית שהוא עצמו אוכל מתמד דקיותא היא שניקח המים שבו בתוך מעשר: וא״ת ואפי׳ השתא דכתב רחמנא ביין אמאי לא ניחא לן נמי דבשכר אתי לדבלה קעילית וי״ל דכיון שחזי׳ שריבה הכתוב כ״כ ואפי׳ קנקן דעביד נטירות׳ בעלמא משמע לן דלא אפשר דלית ליה מכללא דבילה קעילית: שהוא עצמו פרי. וכיון דדבילה קעילי׳ אתי מכללא אייתר לן בית דבשכר להבלעת מים דתמד: וקי״ל דהתם בשבועות וביומא אתי לומר דשתייה בכלל אכילה מדכתב רחמנ׳ ואכלת וכתב שכר וטרחינן לברורי דשכר היינו תמד ולא דבלה קעילית ולמה לן למיטרח בהא דאפי׳ תימא דשכר היינו דבילה קעילית מ״מ בית דבשכר היינו תמד: ומיניה שמעי׳ שפיר דשתייה בכלל אכילה וי״ל דמההיא לא שמעי׳ לה דודאי כי כתיב ואכלת לא קאי אלא אפרטי גופייהו ולא אמאי דמרבי מן הבי״תין תדע דהא מרבי׳ קנקן ועור וגיזות דלאו בני אכילה נינהו:

8 לר׳ אליעזר מיעט ציר. פי׳ דאלו מים ומלח משמע דלא צריכי מיעוטא כי לא היו בכלל מעולם שהרי אינם פרי ולא אוכל שאלו היה בכלל הרבוי הא ודאי כל ריבה ומיעט וריבה אין לך למעט אלא הגרוע שבתוך הרבוי שהרי הרבוי השני מרבה כל דבר אלא כיון דכתב ביה מיעוטא לא סגי דלא אתי לשום מידי. וכבר פרש״י ז״ל במס׳ סנהדרין ודוכתי אחריני דריבה ומיעט לחוד חשיב בכלל ופרט וכלל וריבוי השני לרבות כל מאי דלא אתי בכלל ופרט וכלל דעלמא: ולפי׳ המיעוט נדרש בדבר הגרוע שבתוכו: ומשמע דריבה ומיעוט או מיעוט וריבה חדא מילתא היא ואינו כמו כלל ופרט שאין בכלל אלא מה שבפרט וזה ודאי דבר הצריך טעם מה לי כלל ופרט מה לי ריבה ומיעט ולמה לא נאמר ג״כ אין ברבוי אלא מה שבמיעוט ובכלל שאלה זו ג״כ למה נרבה יותר בלשון ריבה ומיעט וריבה טפי מלשון כלל ופרט וכלל. ותשוב׳ זו למדנו כבר במקומו׳ אחרים מפרש״י ז״ל כי לשון פרט משמע כאדם שמפרט ומפרש מה שהיה בידו כבר ולפי׳ כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט כאלו אמרתי סתום ומפורש אין בסתום אלא מה שבמפורש וזה הטע׳ לכלל ופרט וכלל שאינו מרבה אלא מעין הפרט לפום טעמא דלקמן למאן דסבר כללא קמא דוקא או כללא בתרא דווקא. אבל ריבה ומיעוט אין משמעות לשון זה שבא המיעוט לפרש כלום אלא כי מן הרבוי שבינך בא לקצר ולמעט מהם קצת והדבר מסור לחכמים שבא למעט כל הדומה למיעוט ופרט וכלל דאמרי׳ שנעשה כלל מוסף על הפרט וריבה הכל מסתברא שלא בא לרבות כל דבר שאם כן פרט למה נכתב אלא בא לרבות כל הדומה לפרט ואפי׳ בחד צד: ויהא הפרט פירושו של כלל לרבות כל הדומה לו בשום צד. לר׳ יהודא בן גרים ממעט מים ומלח: פי׳ דקסבר שאף מים ומלח המעורבין ביחד בכלל הריבוי הם וכיון דכן ממעטים ליה משום דגריע טפי מציר ולא ממעטי׳ ציר דשומנא דפירא הוא. ומיהו כל שנתן בו שמן כלה ומודה שהוא ניקח בכסף מעשר ואפי׳ בהבלעת דמי מים ומלח כדאי׳ לעיל כדרמי׳ ממתנייתא דר׳ יהודא בן גרים: ור׳ אליעזר לר׳ יצחק אף כל פרי מפרי וגדולי קרקע פי׳ ולמעוטי כמהין ופטריות דלא פרי מפרי נינהו ולמעוטי ציר ומים ומלח ואפשר דלמאן דדריש כללי ופרטי ממעט מים ומלח ושמן בהבלעה או אפשר והוא יותר נכון דבשמן כ״ע מודו משו׳ שמן דאית ביה וכי היכי דמרבי׳ יין אגב קנקנו דההי׳ דבן בג בג דברי הכל היא ואפי׳ להני תנאי וכנ״נ:

9 מה הפרט ולד מוולדות הארץ. פי׳ ובכלל זה פרי מפרי וגדולי קרקע וכדמוכח לקמן בהדיא וכדפרש״י ז״ל ובכלל ולד דנקט יש פרי מפרי שאין לך ולד שאינו פרי מפרי ובכלל ולדות הארץ יש גדולי קרקע מוסף עליו דגדולי קרקע מיקרי כל שחי ע״י הארץ ומתקיים בו כגון בהמה וחיה שאע״פ שאין גדולים מן הארץ ממש להיו׳ נוצרים משם ויונקי׳ ממנו וכדמוכח בברכות דלא חשיבי גדולי הארץ מ״מ הרי הם גדלים וחיים ע״י צמחי הארץ וולדות הארץ משמע מה שהוא נולד מן הארץ ממש נוצר משם ויונק ממנו כדמוכח בברכות וכדאמרי׳ בסמוך דלמאן דאמ׳ גדולי קרקע דגים ועופות גדולי קרקע פטור: ולמ״ד וולדות הארץ לאו ולדות הארץ נינהו דדגים מן המים נבראו. ועופות מן הרקק נבראו: